חזרה לשגרה עם רגשות אשם

במפגש האחרון העלינו את סרגל המאמצים לעשרה קילומטרים. רכבנו לאורך גדות נחל תנינים, וזכינו בשקיעה מדהימה שהתחלפה באור פנסי האופניים.

חברים חדשים מצטרפים

אחר כך התיישבנו, והדיון המכוון היה סביב החזרה לשגרה. דיברנו על הקשיים שמלווים אותנו מאז המלחמה. כמעט כולנו גויסנו בפתאומיות למתקפה על איראן, והמפגש אפשר להוציא החוצה דברים שהצטברו בלב במשך חודשים.

מה שהכי תפס אותי הפעם היה לגלות עד כמה רבים מאיתנו נושאים רגשות אשם. כן, רגשות אשם – כלוחמים, כבני זוג, כהורים. התחושה שאנחנו משאירים את הנשים שלנו להתמודד לבד עם הילדים והבית; הילדים שכבר מזהים לפי תיקי הציוד שאבא שוב עומד להיעדר לתקופה ארוכה; וגם הקשיים בעבודה – פרויקטים שנדחים, אנשים שנפגעים, והמבוכה שמתלווה לתחושת החוב שלנו כלפי הסביבה.

מעגל שיתוף לאחר רכיבה

המעגל הזה, שבו כולנו חלק ומדברים בקול רם וללא מסכות, הוא בעיניי סוג של טיפול אישי וקבוצתי גם יחד. זו זכות גדולה בשבילי להיות חלק ממנו, ואני מאמין שזו רק ההתחלה – ובקרוב נגיע גם לאזורים נוספים בארץ.