לציון שנתיים ל־7.10 חזרנו למקום שבו הכול התחיל
- Amichai Korda
- לפני יום 1
- זמן קריאה 3 דקות
ביום הזיכרון הלאומי ל־7 באוקטובר, עמותת מסע ביחד ארגנה טיול מיוחד למילואימניקים שנלחמו בעוטף.
בחרנו לציין את היום הזה בדרך אחרת. לא בטקסים או נאומים, אלא כמו לוחמים: בעשייה, בשטח, עם חברים, והפעם על האופניים.
הרעיון היה פשוט: כדי באמת להרגיש את היום הזה, צריך להיות נוכחים.
ערב של אש, אוכל ושיחות
התכנסנו באופן עצמאי בשטח הפתוח. השעה הייתה מאוחרת, כולם הגיעו אחרי העבודה ונסיעה דרומה.
הקמנו אוהלים, דלקנו מדורה, הכנו פוייקה, התעדכנו אחד עם השני. בשקט של הלילה המדברי התחילו השיחות להיפתח.
הפעילות הראשונה כללה כתיבת מכתב אישי, שיישלח בדואר חזרה אלינו, בדיוק בעוד שנה.
המקום נפתח עם הזריחה
רק כשהשמש עלתה נחשף לפנינו הנוף המוכר.
עצי האקליפטוס, האדמה החולית, ערוצי הנחלים העמוקים. עלינו על האופניים ורכבנו את סינגל כיסופים.
הטבע עשה את שלו.כולם מרוכזים, נהנים מהאדרנלין של הרכיבה, מהחיבור בינינו ומהתחושה של זרימה ושלווה.השיחות המשיכו גם תוך כדי תנועה על החיים מאז, על המשפחה, על העבודה, על מי שאנחנו רוצים להיות. באיזשהו שלב מישהו אמר: “שכחתי כמה זה חסר לי – פשוט להיות בחוץ. פשוט להיות עם חבר׳ה כמוני, באותה סיטואציה.”
יותם, הקיבוץ והמפגש המחודש
יותם, בן קיבוץ כיסופים הוביל אותנו במהלך היום.
מעבר להובלה בשביל, הוא הציג גם את הסיפור מהצד של המקומיים.
בזכותו קיבלנו נקודות מבט חדשות כמו המקום שבו התקיימה מסיבת הטבע פסיידאק. שבלעדיו היינו חולפים על פניה מבלי לדעת. שמענו את הסיפור האישי שלו שהתחיל ב 7.10 ונמשך עד היום (הקיבוץ עדין מפונה ברובו).
ההיכרות של יותם עם מסע ביחד החלה כבר בחודשים הראשונים של המלחמה. אז, יחד איתי, יצרנו קבוצת רכיבה שמטרתה להוציא הורים מהמלונות הצפופים של המפונים. במשך כמעט שנה הקבוצה רכבה במדבר, השתחררה, וחבריה שיתפו בנהם חוויות. והמפגש הזה בינינו היה מרגש, מחזק ונתן תחושת המשכיות.
סיימנו את המסלול, יותם הוביל אותנו אל תוך הקיבוץ. שם פגשנו את גיל הרפתן ושמענו את סיפורו האישי. הוא דיבר, ואנחנו מהופנטים. בימים הראשונים של המלחמה, כשהגענו לרפת, ראינו פרות משוגעות מרעב, אשר נחלבו, צמאות ובניהם גופות מנופחות. הצלילים רודפים אותנו עד היום.
שמענו את סיפור הגבורה של הנסיון של הרפתנים לחזור למרות הסיכון והכרזה שטח צבאי סגור. על המחבלים שהמתינו שם ב 9.10 והרגו את הרפתן ראובן. על המתקפה שגיל ניצל בנס ומה קרה למבנה עצמו. פתאום עמד מולנו מי שהיה שם! הוא מספר את הסיפור כמשלים את חלקי הפאזל.
לראות את המקום משוקם, את המרכז חליבה החדש, מקום נקי, פרות רגועות יצרה תחושת הקלה ותיקון אמיתי. שיתפנו את התמונות בקבוצת הפלוגה.
חיבור אנושי שמעבר לשטח
באחד הרגעים הכי אנושיים של היום, אופיר, הסמל של מחלקה 4, גילה שהמחלקה שלו התמקמה בזמן הלחימה בביתו של יותם עצמו. הם שיתפו אחד את השני בתחושות.
יותם סיפר איך הרגיש מוזר לדעת שמישהו זר ישן במיטתו, אכל מן המקרר שלו.
ואופיר סיפר על הניסיון לשמור על הסדר, הניקיון והפרטיות. הוא אפילו התנצל על הנזק שנגרם לסלון ולטלוויזיה החדשה נזק שלא היה בשליטתם, כשנפלה מרגמה ממש מול החצר.
שנתיים אחרי : חיבוק, חיוך, והבנה.
רגע אישי של ריפוי
אחד המשתתפים, שנכח באחד הקרבות בבית בקיבוץ, חזר לשם לראשונה מאז. הוא עמד מול הבית, שקט, מביט סביב, ונראה שהיה צריך כמה רגעים לעצמו.
אמר לי: “זה מרגש לראות את המקום שוב. עבר זמן, והרבה קרה מאז.” בהמשך המלחמה הוא נפצע בקרב בחאן יונס.
חוזרים עם משמעות
זה לא היה עוד טיול אופניים או טיול חברים. זו הייתה חוויה שנסעה בין זיכרון לתקווה. מסע של סגירת מעגל.
האופניים, החברים, הסיפורים יצרו את מה שחיפשנו: את המשמעות שחיפשנו לציון שנתיים ל־7.10, ואת ההבנה שהמקום, כמו העם שלנו –משתקם, קם וממשיך קדימה.
עם ישראל חי 🇮🇱
עמותת מסע ביחד גאה להמשיך לעזור לאחים המילואימניקים ולאלו ששבים הביתה בעזרת שטח, תנועה ושיתוף.
תגובות